החלטה בתיק בש"א 7364/05

ערעור על החלטת הרשם י' מרזל, שדחה בקשה להארכת מועד להגשת בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

ההליכים המשפטיים הקודמים והחלטת הרשם

1.        המשיב תבע בבית-משפט השלום, במסגרת בקשה לפירוק שיתוף, את פינוים וסילוק ידם של המערערים מדירה בה הם מתגוררים בבת ים. תביעתו נתקבלה, ובית-משפט השלום (השופט א' גולדין) הורה ביום 2.10.2003 על סילוק ידם של המערערים מן הדירה. בית-המשפט המחוזי (השופטים י' גרוס, א' קובו ומ' רובינשטיין) דחה  ביום 13.12.2004 את ערעורם של המערערים.

           פינוי הדירה נשוא ההליך, בה מתגוררים המערערים ובני משפחתם, היה צפוי ליום 26.6.2005. המערערים פנו בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לבית המשפט המחוזי (ראו החלטתי בעניין זה ב-בש"א 5837/05 כהן נ' דגן (טרם פורסם)). ביום 27.6.2005 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה.

2.        ביום 19.6.2005, כעבור יותר מחצי שנה מיום מתן פסק הדין המחוזי וכשבוע לפני מועד הפינוי הצפוי, הגישו המערערים בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. הטעם העיקרי לבקשת הארכת המועד היה, שכמה ימים עובר להגשת הבקשה מצאו הם מסמכים המוכיחים, לטענתם, כי זכיית המשיב בתביעתו נבעה מזיוף חוזה מכר, וכי מסמכים אלה לא היו ברשותם קודם לכן.

           ביום 30.6.2005 דחה הרשם את בקשת הארכת המועד:

"נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. ראשית,מדובר באיחור משמעותי מאוד, של מספר חודשים. בנסיבות אלו נדרש לא רק 'טעם מיוחד' כקבוע בדין, אלא הסבר של ממש לא רק לעצם האיחור אלא לשיעורו. טעם מעין זה לא נמצא בפני... שנית, לא נוכחתי כי סיכויי ההליך טובים. נראה כי הטענות לגבי זיופים ושקרים נשמעו בהליך זה לכל אורכו, וכי טענות אלה נדחו פעם אחר פעם על ידי בתי המשפט השונים... משחלף זמן ארוך כל כך, ובאין טעם מיוחד, אין לקבל את הבקשה ודינה דחייה."

הערעור על החלטת הרשם

3.        על החלטה זו הוגש הערעור לפני. המערערים חוזרים על טענת המירמה כטענתם המרכזית. למעשה, ליבה של הטענה הוא זה: המערערים גילו ראיה חדשה שלא היתה בידיהם בעת הדיונים בערכאות קמא; ראיה חדשה זו מצביעה על זיוף חוזה המכר, שהיה יסוד להכרעה בזכויות בפסק הדין המחוזי; ומשנתגלה כי פסק הדין הושג במירמה, רשאי בית המשפט "לפתוח את הדיון מחדש" ולערוך "משפט חוזר אזרחי" (סעיף 4(ב) להודעת הערעור). הצורך לערוך "משפט חוזר אזרחי" הוא, לטענת המערערים, טעם מיוחד, אשר מצדיק מתן הארכת מועד בבקשה למתן רשות ערעור. נוסף לטענת המירמה, טוענים המערערים כי סיכויי הערעור סבירים הם, ומפרטים בקצרה את טענותיהם בבקשת רשות הערעור גופה.

דיון 

4.        דין הערעור להידחות. ה"כתובת" הנכונה לבירור טענת המירמה אינה בבית משפט זה, במסגרת בקשת רשות ערעור על פסק דין שהפך חלוט זה מכבר, אלא בבית משפט השלום. ועוד: ההסבר לאיחור (הרב) בהגשת הבקשה נעוץ במישור היחסים בין המערערים לבא כוחם בהליך אחר. אין בכך כדי להוות טעם מיוחד למתן ארכה כמבוקש.

טענת המירמה

5.        למעשה, הטענה המהותית העולה מהערעור היא, כי יש לבטל את פסק הדין שהושג במירמה (סעיף 3(א) להודעת הערעור). הדרך לביטולו של פסק דין כזה היא על ידי הליך של תקיפה ישירה של פסק הדין, על ידי בקשה לביטולו בבית המשפט אשר נתן אותו:

"על-פי ההלכה והפראקטיקה, הדרך לביטולו של פסק דין כזה, שהושג במירמה, היא על-ידי הליך של תקיפה ישירה של פסק הדין על-ידי בקשה לביטולו... את הבקשה לביטול כאמור יש להגיש לבית המשפט, אשר נתן את פסק הדין שהושג במירמה... בענייננו פעלו המשיבים כהלכה, שהרי פנו בבקשתם לאותו בית משפט, אשר נתן את פסק הדין, שהושג, לטענתם, במירמה" (ע"א 417/89 אע'בריה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים,פ"ד מה (4) 641, בעמ' 647-648).

וכן -

"המקום הנכון לבירור טענותיו של המבקש הוא בבית המשפט המחוזי במסגרת תביעה מתאימה לביטול החלטת בית המשפט. כשם שבית המשפט של הדרגה הראשונה הוא המוסמך לדון בתביעה לביטול פסק דין הנותן תוקף להסכם שבין הצדדים... כך מוסמך הוא לדון בתביעה לביטול פסק דין סופי שהוציא תחת ידו... ויש גם טעם מעשי לדבר. בית המשפט בדרגת הערעור דן אך ורק במסכת העובדתית כפי שנפרשה במהלך הדיון לפני בית משפט קמא (זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 766). אכן, מוסמך בית המשפט לערעורים להתיר הבאת ראיות נוספות בערעור לגבי עובדות שאירעו לאחר מתן פסק הדין בדרגה הראשונה (שם, בעמ' 776 ואילך), אך הלכות אלה עניינן בראיות שנתגלו כל עוד תלוי ועומד הליך הערעור" (בש"א 491/89 מוסקוביץ נ' ברלין, פ"ד מד (2) 177, בעמ' 180; וראו גם בש"מ 10781/03 גימור מתכות בע"מ נ' עיריית יבנה (לא פורסם)).

           מכאן, שבענייננו ה"כתובת" הנכונה היא בית משפט השלום. אכן, אין קושי בכך שבית משפט השלום ידון בטענה זו ויכריע בה, שכן כבר נפסק כי "הכלל המקובל בשיטות משפט רבות שלפיו fraus omnia corrumpit  - המירמה מבטלת את הכול... על כן נפסק כי בתי משפט יכולים להידרש לטענות כי פסקי דין שהפכו סופיים אינם מחייבים בשל המירמה שהייתה כרוכה בנתינתם" (ע"א 3441/01 פלוני נ' פלונית, פ"ד נח (3) 1, בעמ' 16-15). לכן, על פני הדברים, לא פעלו המערערים או בא כוחם בדרך הראויה להעלות טענת מירמה. טעות זו אינה יכולה לשמש טעם מיוחד להארכת מועד (ראו: בש"א 3077/00 חנוכה נ' חיים (לא פורסם)).

התקלה במישור היחסים עם עורך הדין איננה טעם מיוחד

6.        הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור טעונה טעם מיוחד, לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. המערערים מסבירים את האיחור בהגשת הבקשה לרשות ערעור בכך שעורך הדין שייצגם בהליך אחר - שלא במסגרת ההליך הנוכחי - "התרשל והניח צרור מסמכים קריטי בקרן זווית במשרדו, ואלה לא היו בידי שעה שהתנהלו ההליכים ונמצאו רק עכשיו" (סעיף 22(א) לתצהיר מיום 10.8.2005). ואולם, התרשלות זו של עורך הדין באיתור המסמך אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד: